יצאתי מהבית כדי לא לשמוע אותו יותר
בחרתי בבר בגלל הרעש. בבית כל דבר החזיר אותי לשיחה האחרונה עם אלכסיי: הכוס שנשארה ליד הכיור, המטען שלו ששכח לקחת, השקט שנפל אחרי שסגר את הדלת. כאן היו מוזיקה, צלצול כוסות ואנשים שדיברו בלי לדעת עליי דבר. רציתי לשבת במקום שבו אף אחד לא ישאל אם אני בסדר.
״זה לא עובד, לרה. סיימנו.״ המשפט שלו המשיך להסתובב לי בראש גם כשניסיתי להקשיב לשיחה שהתנהלה לידי. הכעסתי את עצמי בזה. הוא כבר הלך, ואני עדיין ערכתי איתו ויכוח שלא התקיים, מתקנת תשובות ומנסחת משפטים שהייתי צריכה להגיד בזמן.
ישבתי ליד הדלפק עם מעיל העור על הכיסא הסמוך. השיער שאספתי בחיפזון התחיל להשתחרר, ומתחת לעיניים נשארו סימנים מהמסקרה. במראה שמאחורי הבקבוקים נראיתי כמו מישהי שעבר עליה ערב ארוך, אף שעוד לא היה מאוחר במיוחד. הסבתי ממנה את המבט והזמנתי עוד טקילה.
לא זכרתי אם זאת הייתה השנייה או השלישית. לרגע התייחסתי לחוסר הוודאות הזה כאל הישג: הנה, לפחות משהו בזיכרון כבר מתרופף. אחר כך ניסיתי לפתוח את הטלפון, הקשתי קוד שגוי פעמיים, והבנתי שאני שותה מהר יותר מכפי שהתכוונתי.
שני הגברים בקצה הדלפק
הבחנתי בהם כשאחד מהם צחק. בקצה השני של הבר ישבו שני גברים בערך בני גילי, אולי מעט מבוגרים יותר. לכהה השיער הייתה חולצה אפורה והבעה שקשה לקרוא. חברו, בהיר שיער ולבוש בשחור, דיבר יותר והזיז את הכוס שלו בכל פעם שרצה להדגיש משהו. כשהסתכלתי לכיוונם, הוא הרים יד בברכה קטנה.
החזרתי חיוך לפני שהספקתי להחליט אם אני רוצה חברה. עצם האפשרות שמישהו רואה בי משהו חוץ מאישה שזה עתה נפרדו ממנה הייתה נעימה. לא הכרתי אותם, ולכן גם לא הייתי צריכה להסביר למה הפנים שלי נפוחות או למה אני בודקת טלפון שאין בו הודעות חדשות.
הם התקרבו ושאלו אם הכיסאות פנויים. משכתי אליי את המעיל. ״מארק,״ אמר הבהיר והצביע על עצמו. ״וזה ארטיום.״ ארטיום הנהן וחיכה שאציג את עצמי. מקרוב הם נראו פחות מסתוריים: מארק חיפש מקום להניח את הטלפון, וארטיום ניסה לתפוס את תשומת לבו של הברמן.
״לרה,״ אמרתי. מארק שאל אם אני מחכה למישהו. ״כבר לא,״ עניתי, והתחרטתי מיד על המשפט הדרמטי. אבל הוא לא ביקש שאספר את כל הסיפור. הוא רק התיישב ואמר שגם להם לא הייתה תוכנית מוצלחת במיוחד לערב הזה.
כשמארק הציע להזמין סיבוב, כבר הנהנתי מתוך הרגל. ארטיום שאל מה אני שותה, ואני הסתכלתי על הכוס הריקה ואמרתי שבעצם מים. הברמן הניח לפניי כוס גדולה. שתיתי כמעט חצי ממנה ברצף, ופתאום הרגשתי עד כמה הייתי צמאה.
שיחה שלא דרשה ממני להסביר הכול
בהתחלה דיברנו על המקום. המוזיקה הייתה חזקה מדי בשביל שיחה רגילה, ומארק טען שהברמן מכיר רק שלושה שירים ומשמיע אותם בסדר משתנה. צחקתי יותר ממה שהבדיחה הצדיקה. הייתי אסירת תודה על משהו קטן שלא חייב אותי לחשוב לפני שאני עונה.
בהמשך הודיתי שעברתי פרידה באותו יום. לא סיפרתי על כל החודשים שקדמו לה, על הניסיונות שלנו לתקן ועל הפעמים שבהן העמדנו פנים שכבר תיקנו. אמרתי רק שאלכסיי עזב ושלא רציתי לחזור לדירה. ארטיום הקשיב בלי להציע אבחנה עליי או עליו.
מארק, לעומתו, ניסה לעודד. ״אז לא חוזרים עדיין,״ אמר. היה משהו מפתה בפשטות שלו. במשך שבועות כל החלטה שלי הפכה לשיחה מתישה, ופתאום ישב לידי אדם שהתייחס להמשך הערב כאל עניין פתוח. אפשר ללכת למקום אחר. אפשר להכיר אנשים. לא הכול חייב להיקבע לפי מה שקרה אחר הצהריים.
גם לי היה נעים איתם. רציתי להמשיך לדבר, ואהבתי את תשומת הלב. עם זאת, שמתי לב שמארק עונה לפעמים לפני שסיימתי משפט. כששאל אם בא לי לצאת משם, לא היה ברור לי אם הוא מציע בר אחר או שכבר בנה בראש תוכנית שלמה. שאלתי אותו למה הוא מתכוון.
הוא החליף מבט עם ארטיום ואז אמר שיש מלון לא רחוק. הוא הציע שנמשיך לשם שלושתנו, והבהיר שהוא מתכוון למפגש אינטימי. לא הייתה דרך לטעות במשמעות. הנחתי את כוס המים והסתכלתי עליו, אחר כך על ארטיום, שנשאר שקט.
רציתי להגיד כן מהר מדי
התגובה הראשונה שלי הייתה סקרנות. ההצעה לשלישייה הפתיעה אותי, אבל לא הרתיעה אותי מעצם קיומה. היו דברים שחשבתי עליהם בעבר ולא דיברתי עליהם. אלא שבאותו רגע התערבבו בסקרנות גם העלבון מאלכסיי והצורך להוכיח לעצמי שאני עדיין רצויה. היה לי קשה להפריד ביניהם.
יכולתי לדמיין את עצמי מסכימה רק כדי לא לסיים את הערב לבד. ידעתי גם כמה מהר אהפוך את ההסכמה הזאת לסיפור שאספר לעצמי: עשיתי משהו נועז, המשכתי הלאה, לא נתתי לפרידה לעצור אותי. אבל עדיין לא הצלחתי להקליד את הקוד לטלפון בלי להתרכז. הפער הזה לא נעלם מפני שההצעה החמיאה לי.
״אני לא יודעת,״ אמרתי. זאת הייתה התשובה המדויקת ביותר שהצלחתי לתת. מארק שאל אם אני חוששת כי אנחנו לא מכירים. אמרתי שגם, אבל בעיקר שתיתי יותר מדי. ארטיום הזיז מעט את הכיסא שלו לאחור, כדי שאוכל לראות את שניהם בלי להסתובב מצד לצד.
״אז לא צריך להחליט עכשיו,״ אמר. שמחתי לשמוע את זה, אבל עדיין הייתי צריכה כמה דקות. חלק ממני חשש שאם אעצור, הם יאבדו עניין והשיחה הנעימה תתגלה כולה כהמתנה לתשובה אחת. בדקתי את הפנים שלהם כאילו אוכל למצוא שם אישור לכך שמותר לי להישאר לא בטוחה.
מארק הציע שנצא לפחות מהבר ונחשוב בחוץ. הסכמתי לצאת לאוויר. שילמתי על המשקאות שלי, אספתי את המעיל ובדקתי שהטלפון והארנק בתיק. כשהתרוממתי הרגשתי סחרחורת קלה ונשענתי לרגע על משענת הכיסא. לא היה לי עוד טעם להעמיד פנים שהשתייה לא משפיעה עליי.
בחוץ שמעתי את עצמי טוב יותר
על המדרכה היה קריר ושקט יותר. מארק הצביע על מונית שחנתה בהמשך הרחוב, אבל נשארתי ליד הכניסה. בלי המוזיקה והצפיפות, ההצעה נשמעה אחרת. עדיין היו שם שני גברים שמצאו חן בעיניי, אבל עכשיו הייתי צריכה לבחור לאן אני נוסעת, לא רק ליהנות מזה שמישהו רוצה בחברתי.
״אני לא נוסעת למלון,״ אמרתי. הפעם לא הוספתי ״אולי״ ולא צחקתי כדי לרכך. מארק נראה מאוכזב. הוא שאל אם אני בטוחה, ואני עניתי שכן. ארטיום הכניס את הידיים לכיסים ואמר בסדר. חיכיתי לעוד ניסיון שכנוע, וכשהוא לא הגיע הרגשתי שהכתפיים שלי משתחררות.
מארק שאל אם אני רוצה שיזמינו לי מונית הביתה. אמרתי שאזמין בעצמי. לא רציתי למסור כתובת לאנשים שפגשתי לפני פחות משעה, וגם הייתי צריכה רגע בלי שאיש יציע את הצעד הבא. הם התרחקו מעט לכיוון שפת המדרכה, ואני פתחתי את הטלפון.
במקום להזמין נסיעה מיד, התקשרתי לנועה. היא ענתה בקול מנומנם, ואני כמעט ניתקתי מרוב מבוכה. ״את יכולה לדבר איתי קצת?״ שאלתי. היא התיישבה במיטה ושאלה איפה אני. מסרתי לה את שם הבר, ואז אמרתי בקול רם ששתיתי ושאני רוצה לחזור הביתה.
לא סיפרתי לה באותו רגע על כל מה שקרה. היא גם לא ביקשה. נשארנו על הקו בזמן שהזמנתי מונית. כשמארק וארטיום ניגשו להיפרד, הורדתי לרגע את הטלפון. הודיתי להם על החברה ואמרתי שאני מסתדרת. ארטיום איחל לי לילה טוב, ומארק הנהן. הם המשיכו ברחוב ואני נשארתי ליד הכניסה המוארת.
הדרך הביתה
במונית ישבתי לבד במושב האחורי. שלחתי לנועה את פרטי הנסיעה, והיא התחילה לספר לי על תקלה קטנה שהייתה לה בעבודה. בדרך כלל הייתי עוצרת אותה ואומרת שזה לא זמן לסיפורים על המשרד. הפעם הקשבתי בשמחה. היה מרגיע לשמוע על יום של מישהי אחרת, על דברים שלא קשורים לאלכסיי או לערב שלי.
מדי פעם הסתכלתי דרך החלון וחשבתי על ההצעה. לא התביישתי בסקרנות שהרגשתי, ולא החלטתי שלעולם לא ארצה מפגש כזה. פשוט לא רציתי לבחור בו מתוך שכרות, עם שני אנשים שעוד לא ידעתי עליהם כמעט דבר, בזמן שאני מנסה להפסיק לכאוב מסיבה אחרת לגמרי.
הדירה הייתה שקטה בדיוק כפי שפחדתי שתהיה. הנחתי את המעיל על הכיסא, הורדתי נעליים והכנסתי את המטען של אלכסיי למגירה, מחוץ לטווח הראייה. אחר כך הכנתי טוסט. רק כשעמדתי במטבח הבנתי שלא אכלתי מאז הצהריים.
נועה ביקשה שאכתוב לה כשאכנס למיטה. שלחתי לה הודעה, ולפני שכיביתי את המסך ראיתי שוב את השיחה עם אלכסיי בראש הרשימה. לא פתחתי אותה. ידעתי שהכאב יחכה גם בבוקר, ושכנראה יהיו עוד ערבים לא פשוטים. לפחות את ההחלטה הבאה אוכל לקבל אחרי שינה, אוכל וכוס קפה, בלי למהר להוכיח דבר לאף אחד.
