כשנכנסתי לדירה, הייתי בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה. אחר כך הדלת נסגרה, מארק הניח את המפתחות על המדף וארטיום שאל אם ארצה לשתות משהו. פתאום כל מה שנראה פשוט בדרך לשם קיבל משקל אחר. לא בגלל החדר או השעה, אלא משום ששני האנשים שהכרתי עד עכשיו בנפרד עמדו מולי יחד וחיכו לתשובה שלי.
״מים,״ אמרתי. הקול שלי נשמע רגיל לגמרי, וזה הפתיע אותי. בפנים הרגשתי כאילו הגעתי מוקדם מדי למקום שעוד לא החלטתי אם אני שייכת אליו.
הרגע שבו הדמיון פוגש את החדר
הדירה הייתה קטנה מכפי שנראתה בתמונות. ליד החלון עמד כורסה עם כרית שנשמטה הצדה, ועל השידה נשאר עיגול בהיר מכוס שמישהו הניח שם קודם. הפרטים הקטנים האלה הרגיעו אותי יותר מהסדר המוקפד. זה היה חדר אמיתי, לא תפאורה שהייתי צריכה לדעת איך להתנהג בתוכה.
ארטיום חזר עם שלוש כוסות. הוא הגיש לי אחת ונשאר במרחק שאפשר לי לבחור אם להתקרב. מארק, לעומתו, נע בחדר כאילו הוא מכיר אותו מזמן. הוא פתח מעט את החלון, בדק שהמזגן עובד והזיז תיק שהפריע למעבר. היו ביניהם הבדלים שקודם לא שמתי לב אליהם, ועכשיו התקשיתי להסתכל על דבר אחר.
״את שקטה, לרה,״ אמר מארק.
״אני מנסה להתרגל לזה ששניכם כאן.״
הוא חייך, אבל לא ניסה להצחיק אותי או להסביר שאין סיבה להיות מתוחה. ארטיום נשען על הקיר והרים את הכוס שלו. לרגע שתינו שלושתנו בשקט. חשבתי כמה קל היה לדבר על הערב הזה בהודעות, וכמה שונה להחזיק כוס קרה ביד ולשמוע את הנשימות של האנשים האחרים בחדר.
לא אותו סוג של משיכה
עם ארטיום תמיד היה לי קל יותר לדבר. הוא היה מקשיב עד סוף המשפט, גם כשאני עצמי עוד לא ידעתי לאן הוא הולך. מארק היה ישיר יותר. בנוכחות שלו הרגשתי לפעמים שכל תשובה שלי צריכה להגיע מהר, לפני שהרגע יעבור. אהבתי את הביטחון שלו, אבל באותו ערב גיליתי שהוא גם מקשה עליי לשמוע את עצמי.
כשהוא התקרב, הושטתי אליו יד כמעט בלי לחשוב. הוא אחז בה, והמחווה הפשוטה החזירה אותי מהראש אל החדר. ארטיום הביט בנו ואחר כך בי. לא היה במבט שלו עלבון, ובכל זאת מיהרתי לחפש את ידו השנייה, כאילו אני אחראית לשמור על איזון מדויק בין שניהם.
זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי עייפות. עוד לא קרה כמעט דבר, וכבר ניסיתי לוודא שאיש לא ירגיש מיותר.
״רגע,״ אמרתי.
שניהם עצרו. מארק הרפה מיד מהיד שלי, ודווקא זה גרם לי להחזיק בה שוב.
״לא ביקשתי שתתרחק,״ הסברתי. ״אני רק צריכה שלא הכול יקרה בבת אחת.״
הוא הנהן. ארטיום שאל אם נוח לי לשבת, והצביע על קצה המיטה. התיישבתי שם כי רציתי, לא מפני שמישהו הוביל אותי. ההבדל היה קטן מבחוץ, אבל באותו רגע הוא שינה בשבילי את הערב.
משפט שלא הצלחתי לסיים
מארק התיישב על הכורסה וארטיום נשאר לעמוד ליד החלון. פתאום היה סביבי יותר מקום. הנחתי את הכוס על השידה וניסיתי להסביר מה מפריע לי, בלי להפוך את ההסבר לנאום ובלי להתנצל על כך שהוא נחוץ.
״אני רוצה להיות כאן,״ אמרתי. ״אבל אני לא יודעת מראש אם ארצה את כל מה שדיברנו עליו.״
המילים האחרונות יצאו מהר. התביישתי בהן עוד לפני שסיימתי, כאילו הגעתי עם הבטחה ועכשיו אני מחפשת דרך לצמצם אותה. הסתכלתי על מארק. הוא העביר יד בשיער, ואז הניח את המרפקים על הברכיים.
״אז לא נחליט מראש,״ אמר.
ארטיום הוסיף, ״ואת לא צריכה להסביר כל עצירה.״
רציתי להאמין להם מיד. חלק ממני אכן האמין, וחלק אחר עוד בדק את הטון, את הפנים, את השתיקה שבאה אחר כך. הרגשתי מבוכה מכך שהם רואים אותי מהססת. לפני שהגעתי דמיינתי את עצמי נינוחה ובטוחה יותר, כאילו הייתי אמורה להשאיר את כל השאלות מחוץ לדלת יחד עם המעיל.
״אני גם לא רוצה שתשאלו אותי כל עשר שניות אם הכול בסדר,״ אמרתי לבסוף.
מארק צחק קצרות. ״טוב שאמרת. כבר הכנתי רשימת שאלות.״
צחקתי איתו. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו ערב שלא חשבתי איך אני נראית כשאני צוחקת.
הקצב השתנה בלי שהערב נעצר
ארטיום התיישב לידי, והשאיר בינינו מעט מרווח. אני זו שסגרה אותו. הנחתי את ראשי על כתפו לכמה רגעים, בלי לנסות להבין מה המחווה הזאת אומרת על המשך הלילה. מארק נשאר בכורסה, והנוכחות שלו לא נעלמה משום שלא היה קרוב אליי באותה מידה.
דיברנו על הדרך לשם. התברר שמארק הסתובב פעמיים סביב הבניין כי לא זיהה את הכניסה, וארטיום חיכה ברחוב הלא נכון. התיאורים שלהם הפכו את ההגעה הדרמטית שלי, לפחות בעיני עצמי, לקצת פחות דרמטית. שלושה אנשים בוגרים מצאו סוף סוף את אותה כתובת. אפשר היה להתחיל משם.
אחר כך השיחה דעכה מעצמה. הפעם השקט לא דרש ממני למלא אותו. כשהתקרבתי למארק הוא הביט בי, חיכה רגע והושיט את ידו. לא הרגשתי שאני נדרשת לבחור ביניהם, וגם לא שאני חייבת לחלק את תשומת הלב שלי למנות שוות. יכולתי להתעכב על רגע אחד בלי לתת מיד דין וחשבון על הרגע הבא.
הקרבה בינינו נשארה פרטית. מה שנחרת בי ממנה היה דווקא הרצף של הדברים הקטנים: שאלה שנאמרה בשקט, יד שנשארה במקום כשביקשתי, האפשרות לשנות תנוחה או להתרחק בלי שמישהו יפרש זאת כדחייה. לא נאלצתי להחזיק את האווירה לבדי. גם הם היו שם, קשובים ומעט נבוכים, כל אחד בדרכו.
כשאמרתי שזה חדש לי
בשלב מסוים מארק הציע להתקדם. הוא אמר זאת בביטחון המוכר שלו, וכמעט הנהנתי מתוך הרגל. כבר נשמתי פנימה כדי לענות בחיוב, ואז הבנתי שאני עדיין לא יודעת.
״זה חדש לי,״ אמרתי.
המשפט נשאר תלוי בינינו. לא רציתי שישכנעו אותי שאין ממה לחשוש. גם לא רציתי שיחליטו בשבילי שהערב הסתיים. הייתי צריכה זמן להבין אם הסקרנות שלי גדולה מהחשש, ואם בכלל נכון למדוד אותם זה מול זה.
מארק נסוג מעט כדי לתת לי מקום. ״אפשר להשאיר את זה לפעם אחרת,״ אמר.
״או פשוט לא,״ הוסיף ארטיום.
הסתכלתי עליו. שתי המילים האחרונות היו חסרות לי, אף שלא ידעתי לבקש אותן. לא הבטחה עתידית ולא דחייה זמנית, אלא אפשרות שלא מחייבת המשך. הרגשתי את הכתפיים שלי יורדות. ביקשתי עוד מים.
בזמן שארטיום קם להביא אותם, מארק התיישב לצדי במרחק נוח. הוא לא שאל אם אכזב אותי. שמחתי על כך, משום שלא היה לי כוח להרגיע אותו בתמורה לרגע שקיבלתי לעצמי. נשארנו כך עד שארטיום חזר, ואז דיברנו על משהו אחר.
שלושה אנשים, בלי תפקידים קבועים
בהמשך הערב שמתי לב שמארק שקט יותר מכפי שהיה בהתחלה. שאלתי אם הוא בסדר. הוא היסס ואז הודה שגם לו קשה לפעמים לדעת מתי להתקרב ומתי להניח לדברים לקרות. הביטחון שלו לא היה הצגה, אבל גם הוא לא פתר בשבילו הכול.
ארטיום, שנראה לי קודם רגוע לחלוטין, סיפר שחשש להרגיש כמו אורח מיותר. הקשבתי לשניהם והופתעתי מההקלה שהרגשתי. לא משום שרציתי שיהיה להם קשה, אלא מפני שלראשונה הבנתי שאני לא האדם היחיד בחדר שמנסה למצוא את מקומו.
איש מאיתנו לא הכיר מראש את הצורה שהערב יקבל. ככל שהפסקנו להתנהג כאילו יש תסריט שצריך לעמוד בו, נעשה קל יותר להיות יחד. היו רגעים קרובים ורגעים שקטים, צחוק שהגיע בזמן לא צפוי וגם שתיקה מעט מגושמת. לא כל מבוכה נעלמה, והיא כבר לא נראתה לי תקלה.
לקראת הסוף חיפשתי את הסיכה שנפלה מהשיער שלי. שלושתנו הסתכלנו מתחת לכרית ובין קפלי הכיסוי, עד שמארק מצא אותה ליד הרגל של הכורסה. הוא הגיש לי אותה ברצינות מוגזמת, כאילו השלים משימה חשובה, ואני צחקתי שוב. זה היה רגע רגיל כל כך, וכמעט התקשיתי לזכור כמה מתוחה הייתי כשנכנסתי.
בדרך אל הדלת
כשנעלתי את הנעליים, ארטיום שאל אם אני רוצה שילווה אותי. אמרתי שאשמח ללכת לבד עד הרחוב הראשי. הייתי צריכה כמה דקות בלי שיחה, להרגיש את האוויר בחוץ ולתת לערב להתיישב בתוכי.
מארק הושיט לי את המעיל. הפעם לא חיפשתי בפניו אישור שהיה טוב, ולא ניסיתי לנחש מה יחשוב עליי מחר. שאלתי רק אם הטלפון שלי נשאר ליד החלון. הוא מצא אותו, בדק שזה אכן שלי והניח אותו בידי.
לפני שיצאתי הסתובבתי אל שניהם. רציתי לומר משהו מדויק, משהו שיסביר את כל מה שהשתנה מאז כוס המים הראשונה. בסוף אמרתי שנהניתי, ושאני עייפה.
״תכתבי כשהגעת,״ אמר ארטיום.
בחוץ היה קריר יותר. הכנסתי את הידיים לכיסי המעיל והלכתי לאט עד הפינה. לא הייתי צריכה להחליט באותו לילה מה יבוא אחריו. כשהטלפון רטט בכיס, נתתי לו לחכות עוד רגע.
