כשהחדר השתתק, שמעתי פתאום את המזגן. במשך שעות לא שמתי לב אליו, ועכשיו הזמזום הקבוע שלו מילא את החלל כאילו מישהו הגביר אותו בכוונה. שכבתי בעיניים פקוחות, הבטתי בתקרה ולא רציתי שידברו איתי. גם לא רציתי להישאר לבד. שני הרצונות התקיימו בי בלי להסתדר זה עם זה.
מארק היה לידי. ארטיום ישב בקצה המיטה, מרפקיו על ברכיו. עוד קודם היה נדמה שהם ממלאים את החדר בלי מאמץ; עכשיו ראיתי שני גברים עייפים, כל אחד שקוע בשקט שלו. ניסיתי להיזכר מה חשבתי עליהם כשנפגשנו בבר, לפני שעלינו לכאן. הזיכרון היה קרוב, אבל הרגשתי רחוקה מהאישה שישבה שם.
לא חיפשתי הסבר גדול ללילה הזה. עדיין לא. רציתי מים, את הבגדים שלי, וכמה דקות שבהן אף אחד לא יחליט בשבילי מה קורה עכשיו.
כוס מים לפני כל דבר אחר
״מים,״ אמרתי. הקול יצא חלש וצרוד יותר מכפי שהתכוונתי.
ארטיום הרים את הראש, קם ומזג מהקנקן שעל השידה. הוא התקרב עם הכוס, וכשראה אותי מנסה להתרומם שאל אם לעזור. הנהנתי. שתיתי לאט, בשתי ידיים, עד שהצלחתי להרגיש את הקרירות במקום את היובש בגרון.
״עוד?״
״תשאיר כאן.״ הצבעתי על השידה. הוא הניח את הכוס במרחק שיכולתי להגיע אליו וחזר לשבת. זאת הייתה בקשה קטנה, אבל היה לי חשוב שהוא שמע אותה בדיוק כמו שנאמרה. לא הייתי צריכה שינחש מה נחוץ לי.
מארק נכנס לחדר הרחצה. שמעתי ברז נפתח, מגירה נסגרת, ואז הוא חזר עם מגבת לחה. הוא הושיט אותה אליי, ואני לקחתי אותה והעברתי אותה על הפנים. כשראה שאני מסתדרת, התיישב בכורסה ולא אמר דבר.
המחוות האלה היו פשוטות כל כך, כמעט ביתיות. דווקא בגלל זה הן בלבלו אותי. לפני רגע הרגשתי שאין לי מקום בתוך מה שקורה, ועכשיו היה מי שמזג מים ומי שדאג למגבת. לא ידעתי איך להחזיק את שתי התמונות יחד, ולא התכוונתי להכריע ביניהן רק כדי שהחדר יהיה נעים יותר.
שאלה שלא הייתה לה תשובה מוכנה
״מה שלומך?״ שאל ארטיום.
כמעט אמרתי ״בסדר״. המילה כבר עמדה לי על הלשון, התשובה הרגילה שמאפשרת לכולם להמשיך הלאה. במקום זה הבטתי בכוס.
״אני עוד לא יודעת.״
הוא הנהן, אבל נשאר להסתכל עליי. לא היה במבט שלו איום; בכל זאת, הרגשתי שאני נדרשת להסביר משהו שעוד לא הבנתי בעצמי. משכתי את הסדין מעט גבוה יותר וביקשתי שייתן לי רגע.
מארק ניסה לשבור את המתח בהערה על כמה שכולנו גמורים. בשעה אחרת אולי הייתי מחייכת. הפעם לא. הוא התחיל להוסיף משהו, הסתכל עליי ועצר באמצע המשפט. שמעתי אותו משנה תנוחה בכורסה.
הייתי עייפה מכדי לסדר את האירועים לפי הסדר. נשארו לי קטעים: מוזיקה מהבר, המעלית, משפט שנאמר מהר מדי, רגע שבו רציתי לדבר ולא מצאתי קול. היו גם רגעים שבחרתי בהם. העובדה הזאת לא פתרה את השאלות על מה שבא אחריהם.
הסתובבתי על הצד והנחתי את המגבת על השידה. דמעה גלשה לכיוון האוזן, וניגבתי אותה לפני שהספיקה להגיע לכרית. לא בכיתי באופן שידעתי להסביר. לא רציתי שמישהו יהפוך את הבכי למחמאה לעצמו, וגם לא שיבהל ממנו ויבקש שאפסיק.
הטלפון היה בתיק
״איפה התיק שלי?״ שאלתי.
מארק הצביע לעבר הכיסא ליד הדלת וקם להביא אותו. התיק היה פתוח, הרצועה מסובבת מתחתיו. הנחתי אותו על הברכיים וחיפשתי את הטלפון, אף שידעתי בדיוק באיזה כיס הוא נמצא. אחר כך בדקתי שהמפתח והארנק שם. המגע בחפצים המוכרים הרגיע אותי יותר מכל משפט שיכולתי לשמוע באותו רגע.
על המסך היו הודעות שלא קראתי. חברה שאלה מוקדם יותר אם הגעתי הביתה. כתבתי לה שאני במלון, שאני צריכה לישון ושאדבר איתה בבוקר. מחקתי את המשפט האחרון וכתבתי במקום: ״אפשר לדבר כשתקומי?״
לא שלחתי הסבר. עוד לא היה לי אחד. אבל אחרי ששלחתי את ההודעה, החדר הרגיש פחות מנותק משאר העולם. היה מישהו מחוץ לו שידע איפה אני, ומחר לא אצטרך להתחיל הכול מהתחלה לבד.
ארטיום שאל אם להזמין לי מונית. הסתכלתי על הבגדים שעל הכיסא, אחר כך על הדלת. יכולתי ללכת. עצם האפשרות הייתה חשובה לי, גם אם לא הייתי מוכנה לקום מיד.
״אני רוצה להישאר הלילה,״ אמרתי. ״אבל אני צריכה קצת מרחק.״
הוא זז לאחור. מארק הניח את התיק לידי במקום להחזיר אותו לכיסא. אף אחד מהם לא ניסה לשכנע אותי שאני מרגישה אחרת מכפי שאמרתי. נשמתי מעט יותר בקלות, ועדיין החזקתי את הטלפון ביד.
לא כל שקט אומר אותו דבר
דרך החלון נכנס אור מהרחוב. וילון אחד לא היה סגור עד הסוף, ועל הקיר נשאר פס בהיר. בחוץ עבר רכב, אחריו עוד אחד. חשבתי על האנשים שבתוכם: מישהו חוזר ממשמרת, מישהי בדרך הביתה, נהג מחפש כתובת. היה נעים לדעת שהלילה ממשיך גם בלי קשר אלינו.
מארק אמר שהם יצאו מוקדם ושאוכל להישאר בחדר לנוח. ארוחת הבוקר כבר שולמה, הוסיף, כאילו מדובר בפרט מעשי שכדאי למסור לפני ששוכחים. הודיתי לו על המידע. לא ידעתי אם אהיה רעבה, אבל לפחות לא אצטרך לברר את זה בקבלה.
אחר כך הזכיר שאם ארצה, אוכל להשאיר מספר טלפון. הוא אמר זאת בקלילות, בלי להושיט לי את המכשיר שלו ובלי לחכות שאענה מיד. בכל זאת הרגשתי את המשקל של ההצעה. היא ביקשה ממני לדמיין המשך כשעוד ניסיתי להבין את ההווה.
״אני לא רוצה להחליט עכשיו,״ אמרתי.
״בסדר.״
הקשבתי למילה הזאת. רציתי שתישאר פשוטה, שלא יבוא אחריה חיוך מאוכזב או ניסיון אחרון לשכנע. הוא לא הוסיף דבר. ארטיום הסתכל לעבר החלון, ואני הרשיתי לעצמי להניח את הראש.
ידעתי שאנשים יכולים להיות עדינים אחרי שהיו לא קשובים. ידעתי גם שעייפות יכולה לטשטש תחושות, ושלא כל דבר צריך לקבל שם עוד באותו לילה. לא רציתי למחוק את מה שהטריד אותי מפני שעכשיו שקט, אבל גם לא רציתי להמציא תשובה רק כדי להרגיש שסגרתי עניין.
הסדין התקפל מתחת לכתף. משכתי אותו, סידרתי את הכרית והנחתי את הטלפון קרוב אליי. אלה היו הפעולות היחידות שהצלחתי לעשות ברצף, בלי לעצור באמצע ולחשוב.
לפני שנרדמתי
במשך זמן מה איש לא דיבר. מארק קם, אסף את החולצה שלו מהרצפה והניח אותה על משענת הכורסה. ארטיום שאל אם לכבות את המנורה. ביקשתי שישאיר את האור שבכניסה, והוא כיבה רק את המנורה שליד המיטה.
כשהחדר החשיך מעט, עלו בי מחשבות על האיש שממנו ניסיתי להתרחק עוד לפני שנכנסתי לבר. התעייפתי מהמקום שתפס בראש שלי, מהנטייה שלי להשוות כל ערב לערב אחר, לבדוק אם כבר הצלחתי לשכוח. רציתי הפסקה. עכשיו הבנתי שלא באמת בדקתי מה אני רוצה שימלא אותה.
לא כעסתי על עצמי על כך שרציתי לצאת, לפגוש אנשים, להרגיש רצויה. לא הייתה בכך טעות. אבל הרצונות האלה לא היו תשובה לכל שאלה, והם לא יכלו לדבר במקומי ברגעים שבהם השתתקתי.
ארטיום שאל עוד פעם אם אני צריכה משהו. הפעם ידעתי לענות.
״רק לישון. ובלי לגעת בי עכשיו.״
״בסדר,״ אמר, והתרחק מעט.
עצמתי עיניים. לא הרגשתי שנרגעתי לגמרי, אבל כבר לא הייתי צריכה לעקוב אחרי כל תנועה בחדר. שמעתי מים בצנרת, בד נמשך, את המזגן שוב. מתישהו הפסקתי לבדוק אם אני עדיין ערה.
מה שנשאר על השידה
כשהתעוררתי, האור בחדר היה אחר. הווילון עדיין היה פתוח באותו חריץ, אבל עכשיו חדר דרכו אור יום. הכורסה הייתה ריקה, וגם המקום שבו ישב ארטיום. לקח לי רגע לזכור שהם אמרו שיצאו מוקדם.
התיישבתי לאט ושתיתי מהמים שנשארו בכוס. הטלפון היה על השידה, בדיוק במקום שבו הנחתי אותו. החברה שלי כבר ענתה ושאלה אם אני רוצה שתתקשר. כתבתי ״עוד מעט״, ואז הוספתי ״כן״ ושלחתי לפני שהספקתי למחוק.
ליד הקנקן הייתה ערימת שטרות ופתק מקופל. הכסף נועד למונית. בפתק היו כמה מילים, ראשי התיבות של שניהם, והערה על הטקילה ששתיתי בבר. קראתי פעם אחת והנחתי בחזרה.
לא ידעתי אם הכסף היה מחווה מתחשבת או משהו שיגרום לי להרגיש לא בנוח בכל פעם שאחשוב עליו. לא הייתה לי דרך לדעת למה התכוונו, וגם לא הייתי חייבת לנחש. השארתי אותו על השידה. את הפתק קיפלתי והכנסתי לכיס הג׳ינס, בלי להחליט אם ארצה לקרוא אותו שוב.
בחדר הרחצה שטפתי פנים. במראה נראיתי בעיקר עייפה. השיער הסתבך, על הלחי נשאר סימן מהכרית, והחולצה התקמטה בתיק. סירקתי את עצמי באצבעות ולבשתי את הבגדים של אתמול. לא ניסיתי להיראות כאילו עבר עליי לילה אחר.
ארזתי את המטען, בדקתי שלא נשאר דבר מתחת למיטה וסגרתי את התיק. לפני שיצאתי העפתי עוד מבט בחדר. לא חיפשתי סימן שיסביר לי אותו. רציתי רק לוודא שלקחתי את הדברים שלי.
השיחה הראשונה של הבוקר
במסדרון היה ריח של קפה. שמעתי דלת נסגרת בקומה, גלגלים של מזוודה מתקרבים למעלית. הלכתי כמה צעדים ואז עצרתי ליד החלון והתקשרתי לחברה שלי.
היא ענתה מהר. ״היי. איפה את?״
נתתי לה את שם המלון. כששאלה אם הכול בסדר, לקח לי זמן לענות. היא לא מילאה את ההפסקה, ולא ניסתה להקל עליי עם בדיחה.
״היה לי לילה שאני עוד לא יודעת מה לחשוב עליו,״ אמרתי.
״רוצה שאבוא?״
הבטתי למטה, אל הרחוב. אנשים חצו במעבר החצייה, ובפתח בית הקפה שממול מישהו סידר כיסאות. הרגשתי רעב ראשון, חלש אבל ברור.
״כן. אפשר פשוט לשבת איפשהו?״
קבענו ליד המלון. כשהשיחה הסתיימה, נשארתי עוד רגע עם הטלפון ביד. עדיין היו דברים שלא ידעתי לומר, וזיכרונות שלא רציתי לגעת בהם עכשיו. הם לא נעלמו, אבל כבר לא הייתי צריכה להחזיק אותם לבד בתוך החדר.
לא השארתי מספר על השידה. לא כתבתי הודעת פרידה ולא ניסיתי להפוך את הלילה לסיפור עם סוף מסודר. ירדתי במעלית, מסרתי את המפתח בקבלה ויצאתי לחכות בחוץ. כשהחברה שלי הגיעה, היא פתחה את הדלת של הרכב ושאלה אם אכלתי. אמרתי שלא, ונכנסתי.
