מארק הניח את כף ידו על הברך שלי, מעל בד השמלה. מחוץ לחלון המונית חלפו רחובות מוארים, אבל בפנים היה שקט פתאום. ארטיום ישב מצדי השני, קרוב מספיק כדי שאשמע אותו נושם. עד לפני כמה דקות עוד הצלחתי להשתתף בשיחה בלי לחשוב על כל מילה. עכשיו ניסיתי להבין איך ערב שהתחיל בקלילות נעשה רציני כל כך.
הבטתי בידו של מארק, והוא הבחין בכך מיד.
״זה בסדר?״ שאל.
הנהנתי, ואז הוספתי בקול, ״כן. אני פשוט קצת מתוחה.״
הוא לא ניסה להצחיק אותי ולא ביקש שאירגע. רק הרפה מעט את היד, כאילו ביקש להשאיר לי מקום גם בתוך המחווה הקטנה הזאת.
״אנחנו לא ממהרים, לרה,״ אמר ארטיום.
המשפט היה פשוט, כמעט יומיומי. דווקא משום כך האמנתי לו יותר מאשר לכל הבטחה גדולה שיכול היה להשמיע. נשענתי לאחור והסתכלתי שוב בחלון. רציתי להגיע, אבל עוד לא ידעתי מה ארצה לעשות כשנגיע. בפעם הראשונה באותו ערב הרשיתי לעצמי לא לפתור את שתי השאלות בבת אחת.
לפני שדלת המונית נפתחה
המונית עצרה מול המלון. מארק שילם לנהג, וארטיום יצא ראשון והחזיק את הדלת בזמן שאספתי את התיק. כשעמדתי על המדרכה, האוויר הקריר החזיר אותי בבת אחת לרחוב. היו שם מכוניות, זוג שעבר לידנו ושומר שעמד בכניסה. עולם רגיל לגמרי, שלא ידע דבר על ההתלבטות שלי.
מארק כבר עשה צעד לעבר הדלת, ואז הסתובב אליי.
״את איתנו?״
״אני כאן,״ אמרתי, וידעתי שזאת לא בדיוק התשובה לשאלה שלו.
הוא חיכה. גם ארטיום לא זז. איש מהם לא אחז בזרועי ולא התחיל להסביר למה אין סיבה להסס. עמדנו שלושתנו לצד הכניסה, ובמשך כמה שניות שמעתי בעיקר את הרעש מהכביש.
״אני רוצה לעלות,״ אמרתי לבסוף. ״אבל אני לא מבטיחה שאני יודעת מה הלאה.״
״גם אנחנו לא צריכים לדעת הכול מראש,״ השיב מארק.
רק אז נכנסנו. בלובי דלקו מנורות קטנות, ומאחורי דלפק הקבלה מישהו דיבר בטלפון בקול נמוך. ארטיום הנהן לעובד שחלף לידו והמשיך לכיוון המעליות. הלכתי לצדו, ומארק נשאר מעט מאחור. בלי המושב הצר של המונית בינינו, גיליתי שאני זקוקה לכמה צעדים שבהם אף אחד לא נוגע בי.
שלושה אנשים במראה
בדלתות המעלית ראיתי את ההשתקפות שלנו. השיער שלי כבר לא נראה כפי שנראה בתחילת הערב, ואחת הרצועות של התיק החליקה מהכתף. שני הגברים שמצדדיי נראו שקטים ממני. לרגע פירשתי את השקט שלהם כביטחון מוחלט, כאילו רק אני הגעתי בלי הוראות הפעלה.
״מה?״ שאל מארק כשהבחין שאני מסתכלת.
״אתם נראים כאילו עשיתם חזרה על כל הערב הזה.״
ארטיום צחק והוריד את מבטו. ״אני כבר חמש דקות מנסה לזכור באיזה כיס שמתי את הכרטיס.״
הוא טפח על כיס המעיל, אחר כך על כיס המכנסיים, ולבסוף מצא אותו במקום הראשון שבדק. צחקתי איתו. פתאום כבר לא עמדתי בין שתי דמויות שיודעות בדיוק מה הן עושות. עמדתי עם שני אנשים, שאחד מהם איבד לרגע כרטיס והשני הביט בי וחיכה שאפסיק לצחוק.
המעלית הגיעה. נכנסנו, ואני נעמדתי ליד הכפתורים. ארטיום אמר את מספר הקומה, ואני לחצתי עליו. הפעולה הקטנה הזאת עזרה לי יותר משציפיתי; לא רק הובילו אותי ממקום למקום. הייתי שם, שותפה לתנועה.
במהלך העלייה מארק פגש את מבטי במראה. הוא חייך, לא החיוך הרחב שהכרתי מתחילת הערב אלא משהו קטן ומהוסס יותר.
״אתה שקט פתאום,״ אמרתי.
״אני מנסה לא להגיד משהו טיפשי.״
״עד עכשיו זה עובד לך.״
ארטיום השמיע צחוק קצר. הדלתות נפתחו לפני שמארק הספיק לענות, ויצאתי למסדרון כשאני מרגישה קצת פחות כמו אורחת בסיפור של מישהו אחר.
על הסף
השטיח בלע את צליל הצעדים שלנו. ארטיום מצא את החדר והצמיד את הכרטיס למנעול. הנורית הבהבה בירוק, הדלת נפתחה, והוא זז הצדה כדי לאפשר לי להיכנס.
נעצרתי על הסף. אור ממנורת רצפה האיר כורסה, וילון בהיר ושולחן קטן ליד החלון. החדר היה שקט ומסודר, כמעט אדיש לכל מה שהבאנו איתנו מהרחוב. אולי דווקא השקט הזה הבהיל אותי. לא היו עוד שיחה מהמושב הקדמי או רעש של מכוניות להסתתר מאחוריהם.
״רגע,״ אמרתי.
ארטיום השאיר את הדלת פתוחה. מארק נעצר מאחוריי, במרחק שאפשר לי להסתובב בלי להיתקל בו.
״אני צריכה מים.״
זאת הייתה בקשה קטנה, אבל היא הייתה מדויקת. לא רציתי נאום ולא רציתי שמישהו יחליט בשבילי שאני עייפה, מפחדת או מתחרטת. רציתי לשתות משהו ולעמוד לרגע בלי שיקרה הדבר הבא.
״בוודאי,״ אמר ארטיום.
נכנסתי והתיישבתי בכורסה. מארק הניח את המעיל שלו על המשענת של כיסא, וארטיום הביא לי כוס מים. שתיתי כמה לגימות ורק אז הנחתי את התיק על הרצפה. הדלת נסגרה, אבל התחושה שהכול נעשה סופי כבר לא הייתה שם.
מה שלא אמרתי במונית
״אני חושבת שהייתי צריכה להגיד משהו קודם,״ אמרתי.
מארק עמד ליד החלון. ארטיום נשען על שידת הכניסה. שניהם הסתכלו אליי, והפעם לא ניסיתי לנחש מה הם רואים.
״כיף לי איתכם,״ המשכתי. ״אבל לפעמים נדמה לי שאתם מבינים אחד את השני בלי לדבר, ואני מנסה להשלים לבד את מה שלא נאמר.״
ארטיום התיישר. ״כמו מה?״
״כמו מה אתם מצפים ממני עכשיו. אם אתם מחכים שאני אהיה בטוחה יותר. אם אני מקלקלת משהו כשאני מבקשת לעצור.״
מארק הניד בראשו, אבל התאפק מלהיכנס לדבריי. נתתי לעצמי עוד רגע.
״אני לא רוצה להרגיש שאני צריכה לעמוד בקצב שלכם רק כי כבר באתי.״
״את לא צריכה,״ אמר. ״ואם נתנו לך הרגשה אחרת, טוב שאמרת.״
ארטיום הביט בו ואז בי. ״אנחנו מכירים זה את זה יותר זמן,״ אמר. ״לפעמים אנחנו שוכחים שלא כל מה שברור לנו ברור גם למי שאיתנו.״
ההסבר הזה התאים למה שהרגשתי. לא היה בו ניסיון לשכנע אותי שהמצאתי את המבוכה, וגם לא דרמה שהייתי צריכה להרגיע. לגמתי שוב מהמים והנחתי את הכוס. בחוץ נשמע צופר רחוק.
״אז אני מבקשת שלא תנחשו,״ אמרתי. ״אם אתם רוצים לדעת משהו, תשאלו.״
״בסדר,״ השיב מארק. ״אפשר לשבת לידך?״
הסתכלתי על המקום הפנוי בקצה הכורסה הרחבה, ואז הצבעתי דווקא על הכיסא שמולה.
״שם, בינתיים.״
הוא לקח את הכיסא והתיישב. בלי עלבון ובלי בדיחה. מצאתי את עצמי מחייכת.
להתחיל מחדש בלי לצאת מהחדר
השיחה חזרה בהדרגה להיות שיחה. ארטיום הזכיר משהו שאמרתי קודם בערב, לפני הנסיעה, ואני תיקנתי אותו כי זכר אותו לא נכון. מארק התערב לטובתו, בעיקר כדי לעצבן אותי, ובתוך כמה דקות כבר התווכחנו על פרט שאף אחד מאיתנו לא היה יכול להוכיח.
הנחתי את הראש על משענת הכורסה. הכתפיים שלי ירדו בלי שאצטרך להזכיר לעצמי להרפות. שמתי לב למעיל של מארק, שהיה תלוי עקום על הכיסא, ולכרטיס החדר שארטיום הניח ליד הכוס שלי. הפרטים הרגילים האלה התאימו יותר למה שהייתי צריכה מאשר החדר המרשים שדמיינתי בדרך.
כעבור זמן מה קמתי וניגשתי לחלון. מארק זז מעט כדי לפנות לי מקום. למטה נראו אורות המכוניות, ובאחת הקומות ממול מישהו הסיט וילון. יכולתי להיות בכל ערב אחר, משקיפה על רחוב אחרי יום ארוך.
״יותר טוב?״ שאל ארטיום.
״כן.״ הסתובבתי אליו. ״אני חושבת שהייתי עסוקה כל כך בלנסות להיראות רגועה, שלא שמתי לב שאני יכולה פשוט להגיד שאני לא.״
״לא הצלחת להיראות רגועה במיוחד,״ אמר מארק.
הבטתי בו בתדהמה מדומה, והוא הרים את ידיו. ״אמרנו שמדברים בכנות.״
הפעם צחקתי בלי לשמוע את המאמץ בתוך הקול שלי. ניגשתי אליו והושטתי יד. הוא לקח אותה, ואני נשארתי לעמוד לידו. זאת הייתה אותה יד שנחה על ברכי במונית, אבל עכשיו לא הייתי צריכה לפענח את המחווה. אני זו שביקשה אותה.
הפעם בקצב שלי
ארטיום התקרב רק כשסימנתי לו. שלושתנו עמדנו ליד החלון, לא בסידור המרשים שראיתי קודם במראה אלא קצת בצפיפות, עד שמארק נאלץ להזיז את הכיסא שחסם לו את הרגל. שוב צחקנו. המבוכה לא נעלמה לגמרי, אבל כבר לא הרגשתי שעליי להילחם בה.
״אני רוצה להישאר,״ אמרתי.
מארק הביט בי. ״בסדר.״
״אבל בלי כללים מסתוריים ובלי הפתעות שאמורים להבין בדיעבד.״
״אפשר להתחיל מערב בלי הפתעות,״ אמר ארטיום.
חייכתי אליו והנחתי את ידי על זרועו. הוא התכופף מעט, ואני התקרבתי לנשיקה קצרה. כשנסוגתי, הוא לא משך אותי בחזרה. מארק עדיין החזיק בידי, ברפיון, והמתין שאסתובב אליו.
לא ידעתי איך ייראה המשך הערב. עכשיו כבר לא הייתי חייבת לדעת. יכולתי לרצות בקרבה הזאת, לשנות את דעתי לגבי פרט קטן, לבקש עוד מים או לחזור לרגע אל החלון. שום דבר מזה לא סתר את הסיבה שבגללה עליתי איתם.
לפני שעזבנו את החלון, מארק שאל אם אני רוצה שיוציא את המעיל שלי מהתיק. הסתכלתי על השעון, אחר כך על שניהם, והנדתי בראשי.
״עוד לא,״ אמרתי. ״טוב לי כאן כרגע.״
